ה-7 באוקטובר והמלחמה בעקבותיו חשפו את לוחמי צה"ל ללחימה ארוכה וקשה משידענו בעבר, וגם אזרחי ישראל חוו טראומות קשות שמימדיהן טרם הוכרו במלואם. רק בחלוף זמן  נוכל להעריך  את היקף המחיר הנפשי.

ספרה המכונן של פרופ' זהבה סולומון, פורצת דרך ומובילת המחקר על תגובות פוסט-טראומטיות במגוון הקשרים בישראל,  מציג ממצאים ממחקר ייחודי בן ארבעה עשורים – הראשון מסוגו בצה"ל וללא תקדים בעולם – המאיר את המסלול הארוך של טראומה ומציע כלים להבנה ולטיפול בנפגעים שנותרים "שקופים".

הספר מבוסס על מחקר שהחל במלחמת לבנון הראשונה ביוני 1982, כאשר פרופ' זהבה סולומון, אז קצינה צעירה במחלקת בריאות הנפש בחיל הרפואה, החלה יחד עם עמיתיה לתעד ולעקוב אחר נפגעי הלם קרב. המחקר כלל מעקב ארוך טווח אחר לוחמים שחוו קריסה נפשית בשדה הקרב ולוחמים שלא קרסו, בארבעה גלים: שנה, שנתיים, שלוש, עשרים וארבעים שנה לאחר המלחמה. מסד הנתונים הרב-שנתי הזה מאפשר להבין את המסלול הארוך של טראומה – מרגע הקריסה הראשוני, דרך עשרות שנים של התמודדות יומיומית, ועד להשפעה על הדור הבא. ממצאים אלה רלוונטיים במיוחד כעת, כאשר אנו ניצבים מול גל חדש של נפגעי טראומה שההשפעות על חייהם יתבררו לאורך שנים רבות.

הספר מתמקד במי שנותרים "שקופים" – לוחמים, בני משפחה ואזרחים שחוו פגיעות קשות אך אינם נמצאים במרכז תשומת הלב הציבורית או הטיפולית. הוא משלב עדויות אישיות מזעזעות, ריאיונות עם נפגעים ועם המטפלים בהם, וניתוחי מדיניות חברתית שממחישים את המעבר מהכחשה והסתרה להכרה, אחריות ציבורית ומענים רפואיים מחודשים.

הספר זורה אור על התופעה שהיא תוצאה בלתי נמנעת של מלחמה, אך הוכחשה במשך שנים, ומצביע על הצלקת העמוקה שהיא מותירה בנפשות הנפגעים, בקרוביהם ובחברה הישראלית כולה.

המציאות החדשה שנוצרה בעקבות 7 באוקטובר מעמידה את הספר במרכז השיח המקצועי: שאלות אודות  זהות, שייכות, גבולות האחריות, אפשרויות ההתאוששות והסיוע הופכות לדחופות ומורכבות יותר מתמיד: האם המודלים שפיתחנו בעקבות מלחמות קודמות יחזיקו מעמד? מה ניתן ללמוד מארבעה עשורים של מעקב אודות המצוקות, ההשתנות שלהן לאורך השנים והאופנים בהם ניתן וחשוב לסייע?   כיצד נזהה את אלה שלא יפנו לעזרה?

הספר בנוי מארבעה שערים:

השער הראשון מתאר שתי תופעות נבדלות אך קשורות – תהליך הקריסה הנפשית בשדה הקרב המוכר כהלם קרב, ופציעה מוסרית הנובעת מכך שחיילים אמורים לפעול בשדה הקרב בדרכים שבעת רגיעה הן פסולות ואסורות, כמו הרג האויב ופציעתו.

השער השני בוחן את המלחמה, שאחרי המלחמה ומתאר חיילים שחוזרים הביתה שונים, נושאים בנפשם את אימי המלחמה שעבורם לא תמה, את התסמונת הפוסט-טראומטית שממנה חלקם סובלים לאורך עשורים והביטויים הקשים והמגבילים שלה.

השער השלישי מתאר את האדוות שיוצרת ההפרעה הפוסט-טראומטית ואת השפעותיה על קרובי הנפגעים ובהם בנות זוגן וילדיהם – הדור השני לטראומה.

האחרון מציג את העמדות החברתיות לגביי פוסט טראומה ואת השינוי בהן לאורך זמן, מהתעלמות וגינוי עד קבלת החיילים הפגועים כבניה של האומה.

בין השאר, נשוחח עם זהבה סולומון על השאלות הבאות:

• מה מלמדים ארבעה עשורים של מעקב על נפגעי הלם קרב על המסלול הארוך של טראומה?

• כיצד מזהים ומטפלים באנשים שפגיעתם אינה מאובחנת או מדווחת – במיוחד לאור אירועי 7 באוקטובר?

• מה מאפיין את נפגעי המלחמה הנוכחית לעומת משברים קודמים?

• מהם האתגרים החדשים בזיהוי נפגעי טראומה שאינם פונים לעזרה ממסדית?

• האם מאפייניה של הפוסט-טראומה והצרכים של המתמודדים עימה השתנו  ב-2023-2025?

• אילו כלים קיימים או חסרים בשדה היום?

• כיצד השתנו העמדות החברתיות כלפי נפגעי הלם קרב מהכחשה להכרה?

• מה מלמד המחקר על ההשפעות על בני זוג וילדים של נפגעי פוסט-טראומה?

• איך ניתן להתמודד עם השיקפות של הנפגעים בתוך משבר לאומי מתמשך?

פרופ' זהבה סולומון- ראש ענף מחקר במחלת ברהנ חיל הרפואה צה״ל (סא״ל במיל), פרופ' אמריטה אוניברסיטת תל אביב עו״ס ראש ביה״ס, ראש מרכז אדלר וראש מרכז המצוינות הבינתחומי לחקר טראומה נפשית. כלת פרס ישראל 2009, כלת פרס א.מ.ת 2016, פרס לאופר למצוינות במחקר. החברה הבינלאומית ללחץ טראומטי 1989

השכלה: ד״ר באפידמיולוגיה פסיכיאטרית אונ' פיטסבורג 1970 

BA,MSW אוניברסיטת חיפה