מנחים:

פרופ' ענר גוברין ופרופ' שרון זיו ביימן

בפגישה הראשונה עם פיגי, ילדה בת שנתיים וארבעה חודשים, ויניקוט יוצר קשר מיידי ומדויק: הוא מתיידד עם הדובי שלה, מזמין אותו לראות את הצעצועים, ותוך דקות ספורות היא מספרת לו בעצמה את סיפור הטראומה שהביא אותה לטיפול. ואז, כמה רגעים לאחר מכן, תוך כדי המשחק, כשהיא מנסה לדחוף בובה קטנה לתוך מושב הנהג של מכונית צעצוע, הוא מציע לה פירוש על גבר שמכניס דבר-מה לתוך אישה כדי לעשות תינוק. בתגובה, הילדה מבקשת לראות את אימה, פותחת את דלת הקליניקה, והפגישה נגמרת.

ממי שלוש מזהה כאן כשל שאינו רגעי, אלא תעלומה שעולה וחוזרת על עצמה לאורך כתביו של ויניקוט. תעלומה זו היא, לטענתו, שאלת מיליון הדולר של כל מטפל: כיצד אנחנו מתמקמים מול המטופלים שלנו ומתי אנו מחליפים כלי טיפולי אחד במשנהו, מרגע לרגע.

לוויניקוט עצמו יש תשובה, אך היא אינה מספקת לתפיסתו של שלוש. ויניקוט תיאר  את הטיפול כנע בין שתי תקופות: בתחילה, היחסים של המטפל והמטופל יתאפיינו בהעברה של רגרסיה לתלות, ולאחר שהמטופל יתגבש לכדי יחידת עצמי נפרדת — היחסים הטיפוליים יקבלו אופי של "אנליזה רגילה", קלאסית ופרשנית. אולם אצל פיגי המעבר קרה כבר בתוך הפגישה הראשונה, בהפרש של דקות. שני השלבים העוקבים שהציע ויניקוט אינם יכולים להסביר את מה שקרה שם.

לטענתו של שלוש, החלוקה המוצעת על ידי ויניקוט מתעלמת מ"בבת עינו" שלו עצמו  — המרחב המעברי. שלוש מציע כי ההעברה המעבָרית אינה שלב בטיפול. היא תנועה המתרחשת לאורך תהליך הטיפול מרגע ורגע, לאורך כל הדרך.  מכאן לקוח שמו של הספר.

ויניקוט הוא ההוגה הפסיכואנליטי המצוטט ביותר שלא הותיר אחריו מודל טיפולי שיטתי וסדור. מושגיו חלחלו לז'רגון ולשיח הטיפולי, אך מעשה הטיפול (הפרקסיס) שלו נותר מעורפל למדי. מטפלים רבים מכירים את הפער המתסכל בין הקריאה בכתביו ובין הניסיון לתרגם את תובנותיו המשחקיות להתמקמות מול המטופל בחדר הטיפול. הספר נובע מתוך הפער הזה ומבקש להתייחס אליו ולהציע לו פשר.

מתוך תופעת המעבָריות, מחלץ שלוש שני צירים שעליהם נע המטפל — הציר הפלזמטי, שבין התרופפות צורה ללכידותה, בין מצב הוויה ממוזג לנפרד, והציר ההוליסטי, שבין מצב העצמי למצב התודעה, בין ההתמקמות המכוננת לבין זו המפרשת. הצירים אינם פרוטוקול, אלא פריזמה — דרך לראות מה בדיוק מתרחש ברגעי המעבר, שהם לרוב הרגעים העמומים ביותר בשעה הטיפולית.

בשיחה נדון בנושאים הבאים:

• מה בדיוק החסיר ויניקוט, ומדוע דווקא הוא — שגילה את המרחב השלישי — השאיר אותו מחוץ לתיאור ההעברה?

• מה משתנה כשההעברה נתפסת כמעבָרית ולא כשלב, ומה זה מבקש מהמטפל בפועל?

• שני הצירים ככלי התבוננות: כיצד הם מאפשרים לשאול, בכל רגע נתון, למה בדיוק זקוק המטופל עכשיו.

• הדילמה שאיתה כולנו חיים: מתי להחזיק ומתי לפרש — או בלשונו של ויניקוט, "לדעת מתי לעבוד מתוך שינוי בהדגשה".

• במה נבדלת קריאה זו מקריאות אחרות בוויניקוט, ומה היא מבקשת לתקן בהן?

ד"ר מאיר (ממי) שלוש הוא פסיכולוג קליני ופסיכואנליטיקאי מנחה ומדריך בחברה הפסיכואנליטית הישראלית והבינלאומית. הוא מלמד ומדריך בתוכנית לפסיכותרפיה בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב ובמרכז ויניקוט בישראל.